וידאו ארט

אישה- מטע

רקוד: שלומית ירון

צילום: שלי בוהארון,אורנה אוריין,

עריכה: שלי בוהארון, יאנה לרנר

סאונד: אלון צוברי

במהלך השנתיים האחרונות יצרתי את הוידאו ארט אישה-מטע שנערך במטע אפרסקים בסמוך למקום מגורי, קבוץ ברור-חיל. למטע זה מצאתי את עצמי הולכת אינספור פעמים ובוחנת את ריחותיו טעמיו, השתקפויות האור שלו וצבעיו. בשוטטי הייתי מדמיינת את מונה האימפרסיוניסט הצרפתי,... קרא עוד >>


שחזר פעם אחר פעם לאותו מרחב ("ערימות השחת", "תחנת הרכבת סן-לזאר", "שושני המים") וצייר אותו בזמן שונה לרקע השתקפויות האור המתחלפות ושינויי מזג האויר. ריתק אותי הרעיון לבחון את הקבוע לאור השנוי- הדינמי על הסטטי. בחרתי לתעד את המטע על רגעיו ועונותיו המשתנות ,שאליו הזמנתי נשים לחוות ולהשתתף בטקסים הקשורים בעולמי. באביב ובקיץ נפגשתי עם רקדנית הבוטו , שלומית ירון, שרקדה לצד הפרי הבשל ופרחי האפרסק באופן ספונטני שמגיב לגירויי הסביבה ואלי. בחורף הזמנתי את אמי שחגגה את תחילת העשור השמיני לחייה, לטקס הזקנה והפרידה. בסתיו הזמנתי את חברותי שגדלו איתי מגיל הינקות, להיפרד מפוריותינו, מוסתינו דרך הצבע האדום והעלה הנושר. המפגשים במטע מסמנים על הקשר בין אישה לבין עצמה, אשה לבין רעותה לבין עונתה ובין בת לאמה, באמצעות התנועה, המקצב, המגע, הטקסטורות והצבע . האדמה מסמלת את מחזוריות האישה על פריונה, קמילתה, לבלובה -שלביה ודמיה. מעשה האמנות המתגלם בטבע טומן בחובו את ההיעדר מול השפע, הלבלוב מול הנבילה, הכמיהה ליצור והאימה מאובדן היצירה. בפרשנותי את היצירה, בחרתי להתמקד במוטיב מרכזי המופיע בכל עונה ולבחון את המסר העולה מתוכו. בעונת האביב אתמקד בצבעוניות המשתנה (לבן, דם אדום, ורוד) ,בקיץ אנתח את משמעויות מופע החוט , בחורף אבחן את מבט האם ובסתיו אתרכז במפגש שבין העלה הנושר והצבע האדום . האביב בטקס האביב הנערך בזמן פריחתם הלבנה של עצי האפרסק נפגשנו שלומית ,הרקדנית ואני כששתינו ממלאות פונקציות שונות. שלומית היא הרוקדת ואני נעה סביבה וצובעת אותה . הפכנו לכמו שתי דמויות המטפלת והמטופלת או האם והבת, כשהצבעים המשתנים מלבן, דם אדום שהפכו לורוד , נתנו משמעות לטקס. בתחילה מתוארות ידי הטובלות בצבע לבן שנמרח על פני הרקדנית. הצבע הלבן מסמל את התום, הראשוניות, הטוהר והבתוליות . הדמיון בין לובן הפרחים ללובן פני האמנית יוצר תחושה כי האמנית נטמעה בסביבתה הלבנה. גם האיכויות בזהותה המתבטאות בתנוחתה האופקית, הפאסיבית והגולמית מעצימות את תחושת היטמעותה . לאחר שנצבעת הרקדנית בלבן, היא מתחילה לנוע על העץ הנצבע גם הוא בלבן. אני שופכת עליה את הצבע האדום שהינו דם ציפור- המסמל את החיוניות, כוח ההמראה והמעוף . הרקדנית כמו סופגת את כוחות הדם החייתיים ויורדת מהעץ, ממנו מתחילה להתרחק ולרקוד את עצמה בניגוד לכוח הכובד. הראש מונח על האדמה והגוף מונח על הראש בציר האנכי. משמתהווה זהותה של הרקדנית כאקטיבית, אינדיודואלית וייחודית, אני צובעת אותה בצבע הורוד. שהינו מפגש בין הצבע הלבן והאדום. כשבוחנים את הצבע הורוד הוא מתאפיין כצבע מגדרי, הצבע של הילדה הרכה המתוקה והיפה המנוגד לעוצמות של הלבן והאדום . קרייטלר (1972) מאפיינת את הצבע האדום, כצבע הדם והאש המסמל את כוח החיים ומשמש בפולחני הפריון. מצד שני הוא מזוהה עם רצח ומשמש בטקסי ריצוי לשיכוך חרון האלים. פרשנות לצבע המשתנה תהיה עלפי איריגריי (אצל עמיאל-האוזר 2002: 213) המנתחת את הקשר אם-בת. לטענתה הבת תופסת את יחסיה עם האם מתוך עמדה קורבנית. הבת מפנימה מאמה את מודל ההישרדות בחברה דרך איפוס ומחיקה עצמית. אדריאן ריץ גם מתארת רעיון דומה: " אלפי בנות רואות באמותיהן את מי שלמדו אותן את סוד הפשרה והשנאה העצמית, אשר הן נאבקות כדי להיחלץ מהן, את מי שמורישות להן את המגבלות וההשפלות בחיי הנשים. קל פי כמה לשנוא את האם ולדחותה, מאשר לחשוף את הכוחות המשפיעים עליה.... האם המייצגת בעינינו את הקרבן שבנו, את האשה הכבולה, את הקדושה המעונה. " (ריץ,1989,271-2 ). עלפי רעיון זה, כשהרקדנית בדמות הבת, בטאה את עוצמתה, וייחודיותה, לאחר הטמעת איכויות הדם האדום , האם צובעת אותה בורוד כסמל להפיכתה לפאסיבית , יפה ודמומה בשביל לשמור על בתה, שלא תשלם מחיר על הפרת הנורמות . בסיום הטקס, הרקדנית מועלית לקורבן על העץ/מזבח על ידי האם שצמצמה את עצמיותה של בתה ושלה, לטובת הציות לנורמות החברה .עלפי רעיון זה הפריחה מתרחשת בעת הריקוד באדום , והנבילה מתרחשת בעת הרקוד בורוד ששיאה היא באקט הנחת ראשה של הרקדנית על העץ עי האם בו היא מייצרת עבור שתיהן את ה"מנוחה הנכונה". קיץ בעונת הקיץ על פירותיה האדמדמים, הרקדנית רוקדת את ספור הפרי הבשל הנופל מהעץ. ברקודה היא מתארת את המאבק הנלווה לתהליך הניתוק מחוט התבור .הרקדנית מתחילה את תנועתה על העץ כשמתמזגת עם הענף והפירות. היא נופלת מהעץ לאדמה כשהיא מלופפת בחוטים בחלק גופה העליון . בתנועתה היא בוחנת את החוטים הסבוכים זה בזה, כשמושכת אותם ממנה ומנסה להורידם, אך הם אוחזים בה. היא חוזרת לחבק את ענפי העץ ופריו , וכשהחוט עליה היא יוצאת לכוון האופק. כשאני משווה את המושג חוט אריאדנה מהמיתולוגיה היוונית המסמן את החוט שעימו הצליח הגבור להימלט מהמבוך , קרי לצאת ממצב תודעתו הסבוך. הרי שהחוט בריקודה של שלומית מסמל את החיבור שלה לעץ , חיבורה למקור. הריקוד מבטא את מאבקה להיפרד ולהשתחרר מהמקור , ולהיות כפרי הבשל שניתק מהעץ והופך לישות משל עצמו. היא אכן מתרחקת מהמקור אולם החוט עדיין נמצא על גופה, כאומר שהפרידה אינה אבסולוטית. בניגוד לחוט אריאדנה שנקשר בפתח המבוך, כדי שהגבור לא ילך לאבוד, החוט עבור הרקדנית מבטא את קריאתה ללכת לאבוד, למצוא את דרכה הייחודית והאוטונומית. חורף "בימי החורף חוזרת הצמחייה ונסוגה אל תוך הרחם-אדמה: ועם מותו שב גם גוף האדם אל אותה רחם, להמתין לתחיית המתים. קברים קדומים במזרח התיכון עוצבו בכוונה תחילה כך שיזכירו בצורתם את גוף האם-עם מבוכים ומעין סלילים לוליניים,שנועדו לתאר את האנטומיה הפניית שלה-כדי שהרוח תוכל לשוב ולהיוולד בתוכם." ריץ 1989,141) בעונת החורף, עצי המטע ערומים ורזים. קול העורב כמסמל את בוא המוות מהווה את הסאונד העיקרי . קפלי גלימה שחורה שתלויה על חבל המתגלים מקרוב כמסמנים על התגלות פני האם על קמטי עורה וסימני גילה. לצד הקמטים הנתפסים כמקוללים בתפיסת היופי הנשי מתרכז הצילום שלי במבט אמי, ממנו משתקפים חמלה, חוכמה , חום וטוב. בצילום מודגשים הקמטים וסימני הגיל, כמתארים את החוכמה ונסיון החיים המקופלים בהם. אמי שבזמן הצילום לא החביאה את פניה מסימני גילה, בזמן הצפייה העידה כי לא אהבה אותם. נראה כי שטיפת המוח דרך פרסומות של חברות מזון וקוסמטיקה בדבר חידוש הנעורים, והאטת סימני ההזדקנות, אינה מאפשרת לראות את הסימנים הללו כדבר אחר משלילי ודחוי. או עלפי וולף " ...שנשים ילמדו לקבל את הזדקנותן, אחר כך יתפעלו ממנה, ולבסוף גם ייהנו ממנה- מהווה איום חברתי של ממש" (נעמי וולף 1992,108). סתיו בטקס הסתיו על עליו הנושרים והכמושים, יושבות נשים בלבן שאין רואים את פניהן ותופרות עלים בחוט ומחט העובר ביניהן. הן טובלות את העלים בצבע האדום. העלים הצבועים נתלים ככביסה בין העצים, כשמתועד אקט של "מאבק" בין העלה המנסה להשתחרר מטיפת הצבע האדום ממנו , והצבע שאינו משתחרר. אקט זה מתאר את תהליך פרידתן של הנשים מוסתן , מנעוריהן, מפוריותן לעבר שלב חדש בחייהן. התהליך מלווה בכאב, בהקלה. בפחד , בהתכחשות. " סבך רגשות דומה של פחד והקלה מציינים לא אחת את ראשית הבלות. לאשה המוגדרת כאם עשוי המאורע הזה לציין את קצם המיוחל של הריונות בלתי רצויים, אך גם את מותה כאשה (המוגדר כך), כיצור מיני, וכאדם בעל תפקיד ויעוד. (ריץ 1989,140).





אורנה אוריין איור לוגו

אורנה אוריין - מרצה, אמנית  ויוצרת

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon